כבל אופטי תת־ימי שקישר את ישראל (תל אביב) לתורכיה (מרמריס), יוון (לציאנה) ואיטליה (פלרמו), במערכת שנקראה בשם ‘אמוס’. האורך הכולל של הכבלים במערכת היה 3,100 ק”מ.
שישה סיבים אופטיים בשלד פלסטי עם חריצי מגן בצורת U, מוקפים בשכבות חוטי פלדה בעלי חוזק גבוה ושכבת נחושת, מכוסה במעטפת בידוד פוליקרבונט, כדי לעמוד בסביבה הימית הקשה.
על כל זוג סיבים הופעלה תמסורת ספרתית בקצב 140 מס”ש, בטכנולוגיית PDH. הטכנולוגיה של אז התבססה על ערוצי דיבור בטכנולוגיית PCM בקצב 64 קס”ש, ותמסורת בקצב זה איפשרה להעביר 1,920 ערוצי דיבור בקצב 64 קס”ש.
הכבל הונח על קרקעית הים, ולאורך הנתיב הותקנו מיכלים עם מהדרים, שהוזנו בזרם ישר באמצעות הכבל.
הכבל היה בבעלות קונסורציום בין־לאומי של 16 מינהלי תקשורת וחברות תקשורת, מ־11 מדינות, בהובלת חברת בזק, ונחנך במאי 1991.
‘אמוס’ היה הכבל האופטי התת־ימי הראשון בים התיכון, והכבל התת־ימי העיקרי שקישר את ישראל לעולם עד הפעלת כבל ‘לב’ בשנת 1999.
